<h1>שו"ת הרי"ף ח"ב סימן י"א</h1>
<h2>דף ג.</h2>
דיני ממונות רבה [סנהדרין כ"ד ע"ב]. שאלת אם כל חייבי לאוין פסולין לעדות, למה הזכירה המשנה מלוה ברבית בכלל חייבי לאוין. ואם המסור פסול לעדות או לא. תשובה יתכן שהזכירה המשנה מלוה ברבית יותר משאר חייבי לאוין, מפני שמצוי יותר מכל עוברי עבירות שהכל פרוצין בו משום חבוב ממון, והזכיר זה והוא הדין לשאר חייבי לאוין שיש בהם מעשה כי הם שמתחייבין מלקות, ומה שהוסיפו עליהם כגון נשבע ומימר ומקלל חברו בשם. וזהו שאמ' אמר רבי יוחנן [כל] עבירות שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם, ואיתמר נמי [שם כ"ו ע"ב] לענין פסלות בתמיהא ארבעים בכתפיה וכשר, וזו ראיה שכל עבירות שחייבין עליהן מלקות פסול לעדות, וטעם הדבר משום דכתוב [שמות כ"ג] אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ודרשי רבנן [שם כ"ז ע"א] אל תשת רשע עד, והיינו מאן דכתו' ביה והיה אם בין הכות הרשע [דברים כ"ה], ויצא מכלל זה חייבי לאוין שאין בהם מלקות, והם לאו שאין בו מעשה ולאו הנתק לעשה כגון לא תקח האם [דברים כ"ב] שנאמר בו שלח תשלח את האם, וכיון שכל חייבי מלקות פסולין לעדות לא הזכירה המשנה מלוה ברבית אלא משום הטעם שהזכרנו. והמסור ודאי בכלל פסולי עדות הוא, שכשם שמוסר ממון ישראל לגוי כך ימסור ממון ישראל זה לזה בעדות שקר, אבל הגורם לאבוד ממון ישראל שלא במסירות, אם שלם אותו דבר שגרם אבודו הרי הוא כשר, ואם לא רצה לשלם הרי הוא כגזלן ופסול.
